איך למדתי לנשום

נסיעה

ב-2012 נסעתי עם בן זוגי לשנתיים לארגנטינה. הסיבה הרשמית הייתה עבודתו, אבל כמו תמיד היו עוד תהליכים שגרמו לנו להחליט לנסוע. 

נסעתי בלי תוכנית מסודרת, עזבתי את העבודות שהיו לי בארץ  ונסעתי במצב שהכל פתוח. הגדרתי את מצבי כ'אללה בבלה', נחייה ונראה. היו לי מחשבות ושאיפות אבל לא משהו מוגדר וברור ובטח שלא משהו ממשי.

להגיע לארץ זרה היה ממש לא פשוט ושונה בתכלית מהפנטזיה, על שוטטות מהנה ומלאת השראה ברחובות עיר גדולה כפי שאנו נוהגים לעשות בחופשה. שבועיים אחרי שנחתנו בן הזוג שלי צלל לתוך 14 שעות עבודה ביום, ואני נשארתי עם ריקנות עצומה. בלי חברים, משפחה, עבודה או עיסוקים.

בין הדברים הראשונים שעשיתי כדי להתמודד עם הבדידות והריקנות היה לחפש שיעורי יוגה. זה היה העוגן שלי. תרגלתי יוגה מגיל 15, אז עניין המשמעת והעבודה הגופנית והרגשית לא היה זר לי. היה קשה עם הבדידות אבל התמזל מזלי ללמוד אצל מורה שחייה תקופה דווקא בארץ והיא הבינה והכילה את הקושי של המעבר, התאימה את התרגול לצרכיי וחיבקה אותי המון.

מהר מאוד הרגשתי שיש בי קול פנימי שרוצה להעמיק ביוגה, ללמוד הוראת יוגה. שאולי זו הסיבה שנסעתי ללא תוכנית מסודרת.  כששיתפתי את המורה שלי ברצון להעמיק ביוגה היא חייכה ואמרה: אני מקווה שלא תפגעי, אבל מעבר להכל את צריכה ללמוד לנשום.

המשפט הזה היה כרטיס הנסיעה שלי למסע שהחל בתהליכי חשיבה על נשימה, המשיך בתרגולים, תחושות ורגשות שונים ונגמר בהרבה רוח, בגוף ובנפש.

נשימה היא בסיסית, זו הפעולה הראשונה והאחרונה שאנו עושים בעולם הזה, אז מה זה לא לדעת לנשום? זה  נשמע כמו פרדוקס או בדיחה. כל מי שחי יודע לנשום, זו פעולה לא מודעת ולא רצונית, ההזנה שבלעדיה לא נחיה ולו רגע אחד.  אולי הכוונה היא למשהו אחר? אולי הנשימה משרתת משהו נוסף פרט להישארותנו בחיים?

לימודים

כשנכנסתי לביה"ס למורי יוגה, שהיה באשראם בבואנוס איירס, נשמתי בשיעורים הראשונים כמו בכל שיעור יוגה. כשהמאסטרים הנחו פראניימה (תרגילי נשימה), עשיתי כנדרש במגוון סוגי הנשימות. הייתי יוצאת מרחפת, רגועה ושלווה כמו שלרוב היה קורה לי לאחר התרגול.

הכניסה  לאשראם מהרחוב הייתה דרך דלת עץ גדולה שהובילה לחלל קבלה קטן, סטודיו ענק ובקצה גינה קטנה. לא היה שום שלט שמצביע על כך שבפנים ישנו עולם שלם של יוגה ומדיטציה. זכור לי יום אחד כשיצאתי לרחוב וחשתי לעצמי כיצד אני יכולה להישאר במצב הרגוע והשלו? כיצד אפשר ליצור מצב בו התחושה שלאחר התרגול היא המצב הרגיל, היומיומי שלי?

ניסיתי לפענח מה מייצר את הרוגע. חשבתי על רצפי התנוחות, השהייה או המעברים המהירים, תרגול הנשימה, ההרפייה, המדיטציה. בלי לשים לב לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי שאולי זו התשובה. לא ידעתי לנסח במילים אבל משהו הרגיש שעבורי, היכולת להיות מודעת לנשימה, להאט ולכוון אותה אל הבטן התחתונה, הוא המפתח ליציאה מהאשראם אל החיים.

הפרקטיקה של הנשימה ביוגה – מיינדפולנס בלי דרמה

בביה"ס השיעורים הראשונים התחילו בהתבוננות קצרה בנשימה ואז להוריד אותה אל הבטן התחתונה. לתת לחלל הבטן להתנפח ולהתמלא באוויר בשאיפה ולרוקן את הבטן ולתת לה לשקוע לאט לעבר הגב בנשיפה. 

בעצם זה חלק מהפרקטיקה של תרגול מיינדפולנס בלי להגדיר את זה כך. וזה משמעותי כי כך זו נהיית פעולה פשוטה ונינוחה בלי כותרת גדולה או משימה של להיות בקשיבות.

הכוונה היא לחזור לנשימה הטבעית של תינוקות. כך גם הבטן מתחזקת מעצם הפעלה נכונה של הסרעפת ושרירי הבטן. התנועה היא של התמלאות והתרוקנות, תוך שחרור מאמץ ורק להשאר במודעות והתבוננות.

שיעור נשימה

אחד השיעורים הכי מאתגרים בלימודים היה בתחילת השבוע. סווארה יוגה (Swara Yoga) יוגה של הנשימה. היינו שוהים הרבה זמן בתנוחות ופשוט נושמים בדרכים שונות. למשל בכיפוף לפנים כמו פאצימוטאסאנה (Pachimutanasana)  היינו נושמים לשכמות. כך שהן פיזית מתרוממות בהכנסת אוויר ושוקעות בהוצאת אוויר. בתנוחת הדג הנשימה הייתה לחזה שמתרחב בכניסת האוויר. 

ההבדל משיעורי יוגה אחרים היה שבכל תנוחה שינינו את האזור אליו נשמנו ועשינו זאת למשך זמן  ממושך ובסוגי נשימות שונים. למשל נשימה לצלעות, למרכז הגב, לגב התחתון. בתור מישהי שמילדות אמרו עלי שאני 'עם קוצים בתחת' או בגיל מבוגר יותר כינו אותי 'חשמל', היה לי מאוד קשה להתמקד בנשימה ולשהות בתנוחה אחת. היום זו  מתנה בעיני…

בשיעורים היותר דינמיים תרגלנו לנשום בתחילת התנועה,  להחזיק את האוויר וכשהגענו לתנוחה הבאה לנשוף. הדוגמא הפשוטה לכך היא לקחת אוויר כשהידיים מתרוממות ולנשוף כשהן נפגשות בלב. 

נשמע פשוט? בתרגול של פאואר יוגה כשאין סדרה קבועה, כמו במה שקורה לנו בחיים, זה נהיה יותר מאתגר. שחרור האוויר בהגעה לתנוחה הבאה משול לאנחת רווחה, שהגענו למחוז חפצינו, ליעד ששמנו בוייז של התרגול.

אז מה קרה לנשימה שלי? בראשית הייתי מתוסכלת, היה לי קשה ללמוד לנשום לאט יותר, קשה לנשום לאזורים אחרים.  היה מפחיד ומלחיץ בתרגילים מתקדמים של החזקות האוויר, בעיקר בריאות ריקות. לא אחת הכתפיים שלי התרוממו והתכווצו, הישבן התכווץ והנשימה הפכה לקצרה ועלתה לחזה, המחשבות רצו לכל עבר. 

מהמעבדה לחיים

החלטתי שאתרגל את הנשימה הבסיסית אל הבטן כל היום. ניסיתי לשים לב לכך בכל הפעילויות שעשיתי.  הייתי נוהגת ברחובות בואנוס איירס, שהיא כרך סואן ומטורף ללא שלטים בכל הרחובות, שלא לדבר על תמרורים ובתוך הבלאגן הייתי מזכירה לעצמי לנשום אל הבטן. הייתי מבשלת או מסדרת את הבית ומתרגלת נשימה. השתדלתי לתרגל כשאני מחפשת כתובת בעיר והעצבים מתחילים להשפיע, לתרגל בזמן בויכוח או שיחה, בישיבה מול המחשב, בעבודה, במפגש משפחתי. בכל מקום וכל היום.

בכל סיטואציה השתדלתי לשים לב איך המודעות לנשימה משנה לי את הגוף, מרככת, מרגיעה, מחברת אותי למה שקורה ומתמירה את מצב הרוח שלי.  איך אני נרגעת ויכולה לבחור איך להתמודד עם הסיטואציה, לא להגיב אוטומטית ואפילו להרגיש רגועה יותר עם מה שקורה.

אז כנראה שהמורה שלי הייתה עדינה. זה לא שלא ידעתי לנשום, לא נשמתי. נשמתי נשימות של הישרדות, נשימות מהירות וקצרות. התחושה שהובילה אותי לבחון את הנשימה ביומיום הייתה שזהו המפתח לרוגע ולשלווה. המפתח למודעות ולחיבור לכאן ועכשיו, לרגע הזה, לגוף שלי, לתחושות שעולות בו. אני עדיין משתדלת לזכור לעצור את הכל, ולשאוף עמוק ולנשוף לאט

אז בואו ניקח נשימה עמוקה אל הבטן, ניתן לה להתנפתח ולהתמלא באוויר, וננשוף לאט בעדינות, בקצב שלנו, ניתן לחמצן ולאוויר לשחרר את המתח ולהחזיר אותנו לכאן, לעצמנו

התנועה היא של התמלאות והתרוקנות, תוך שחרור מאמץ ורק להשאר במודעות והתבוננות.

 

אהבתם? מוזמנים לשתף

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אתכם